77׳ שלי
מוקדש בגעגוע לדני יצחקי ז״ל
בשנת 1977 הוצאנו אני, אבי פלדשטיין, טובי מעוז ושמחה רייזנר ספר שירים משותף בשם ארבעה אגני חמצון. אני זוכר שיר אחד שלי, כלומר את הרעיון שלו. לקחתי דף הוראות צביעה שצורף לפחית של צבע, העתקתי את ההוראות והוספתי בסוף השיר משפט אחד, ״צבע את חדר נשמתך״.
בגיל הנעורים הייתי עסוק הרבה במוזיקה. הלכתי פעם בשבוע לחוג האזנה לתקליטים בבית ביכורי העתים. עו״ד שאול גרוסברג, שהפך עם השנים לאוצֵר של הופעות רוק ברוח שנות השבעים, היה מדבר על תקליט של פרנק זאפה או של קינג קרימזון. היינו כעשרה בני נוער, בנות ובנים מופנמים בבגדים מוזנחים בכוונה, מעילי בד שחורים ונעלי בית של דפנה. הוא היה מעביר בינינו את עטיפת התקליט, ואנחנו היינו מקשיבים לצד אחד של התקליט, מדברים עליו, ואז שומעים גם את הצד השני.
השנים ההן היו שנים של התבוננות, של התעוררות, של לקרוא את זכרון דברים של יעקב שבתאי ולהרגיש כמו גולדמן, לראות את O Lucky Man! ואת If… של לינדזי אנדרסון כמה שיותר פעמים, להקשיב לבאך או לפינק פלויד או לג'ת'רו טאל בשכיבה על הרצפה עם האוזניות או בין הרמקולים. שנים של לחשוב שהגיבור של לא שם זין צדק שלא שם זין, שנים של לא לשים קונדום, של לא לעלות לגרדום – הופ אני עובר למוח הרץ, המוח האסוציאטיבי שלא מכיר גבולות של אמת הדיווח, אלא נאמן לעצמו – לדילוג בין פלנטות ולדימויים בין פסיכדליה לפסיכיות.
באמת שהייתי רוצה להכניס אתכם טוב יותר לתוך העולם הזה, כי היה בו משהו מרהיב וחדש בטעם היסטורי, אבל אני מצליח רק להיזכר ברגעים: כמו למשל הרגע שבו אנחנו נוסעים לחוף הרצליה עם מריו ליביו, המורה שלנו למתמטיקה – שלימים הפך למדען בכיר בנאס״א וכתב את חתך הזהב ועוד ספרי פיזיקה פופולרים – לחפש חבר שלקח כדורי שינה ושלח לנו אותות מצוקה. או ברגעים במסיבה בדירה בשדרות בן ציון, כשמישהי גדולה יותר מעשנת סיגריה עם פילטר צהוב, נושפת את העשן לתוך הפרצוף שלי, מכניסה לי אצבע לתוך הפה ואומרת, ״אתה אוהב את זה, נכון? תלקק,״ או את טובי ואותי מתעוררים כשהכריות ליד הראשים שלנו בוערות מנר שהשארנו דולק, או שותקים על שובר הגלים בסוף שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן־גוריון), ואז יוצאים למסע לעבר מוזיאון תל אביב, כדי לראות את האימפרסיוניסטים במיטבם.
דני אמיר כתב שיר שמתאר באופן מושלם את הזמן ההוא, שיר שהוא קפסולה של רגש נצור בזמן. הנה קטע ממנו:
מתוך בוגרשוב לים
מילים ולחן: דני אמיר
מרסל דושאן לא היה בבית, אז הלכנו לבקר את אום כולתום
ויליאם בלייק ישב אצלה, בדירה שלה בכרם
דיברנו כל הלילה ואז הלכנו לטייל ליד הבית של בונואל.
