במדור "פכים קטנים" של העיתון "פוֹלקסצַייטונג" היוצא לאור בקֶרֶנטן[1] הופיעה בגיליון יום ראשון ידיעה בזו הלשון: "בליל שבת איבדה את עצמה לדעת עקרת בית בת חמישים ואחת, תושבת א' (מועצה אזורית ג'), בנטילת מנה מופרזת של גלולות שינה."
בינתיים כבר עברו כמעט שבעה שבועות מאז מותה של אִמי ואני רוצה לגשת לעבודה לפני שהצורך לכתוב עליה, שהיה חזק כל־כך בשעת הלוויה, ישוב ויתחלף באֵלם האטוּם שבו הגבתי על הידיעה בדבר ההתאבדות. כן, לגשת לעבודה: כי למרות שהצורך לכתוב משהו על אִמי עדיין מתעורר פתאום מעצמו לפעמים, בכל זאת הוא כל־כך לא מוגדר, שתידרש עבודה מאומצת בשביל שלא אקיש סתם במכונת הכתיבה שוב ושוב על אותה אות עצמה לפי מצב רוחי באותו רגע. ריפוי־בתנועה כזה לבדו לא יועיל לי, הוא רק יעשה אותי יותר פאסיבי ולא־אכפתי. באותה מידה הייתי יכול לנסוע לאיזה מקום - בדרכים, בנסיעות גם לא אתעצבן כל־כך על הישנוּניוּת וההתבטלות הריקנית הזאת.
זה שבועות אחדים שאני מתרגז מהר יותר מהרגיל, וכשקַר ושָקֵט ושורר אי־סדר מוטב לא לדבר אִתי בכלל, אני מתכופף להרים מהרצפה כל דבלול של מוך, כל פירור לחם. לפעמים אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושיי מתקהים פתאום כשאני חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני מזדעזע ושוב מרגיש טוב: סוף־סוף לא משעמם עוד, הגוף חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים, הזמן עובר בלי כאבים.
הגרוע מכול באותו רגע הוא שמישהו מביע השתתפות בצער, במבט, או במילה חלילה. אתה מסתכל הצִדה או סותם לבנאדם את הפה. כי יש צורך להרגיש שאת מה שעובר עליך עכשיו אי־אפשר להבין ואי־אפשר לשתף בו אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך. אם מדברים אִתך על זה, מייד השעמום חוזר ובבת־אחת הכול שב להיות סתמי. ובכל זאת, בלי שום סיבה, אני מספר לפעמים לאנשים על התאבדותה של אִמי וכועס כשהם מעיזים להעיר על זה משהו. כי יותר מכול הייתי רוצה שיסיחו מייד את דעתי ויקניטו אותי באופן כלשהו.
למשל, כשג'יימס בונד נשאל בסרט האחרון שלו אם אויבו, שרגע קודם לכן הוא השליך אותו מעל מעקה המדרגות, מת, והוא עונה: "נקווה שכן!" לא יכולתי להתאפק וצחקתי בהקלה. לא אכפת לי שמתבדחים על מיתה ומוות, נעים לי אפילו.
רגעי הזעזוע גם תמיד קצרים מאוד. בעצם, לא זעזוע אלא תחושות של אי־ממשות, ומהר מאוד הכול שב ונסגר, ואם אני נמצא אז בחברת מישהו, אני משתדל מייד, בערנות כפולה ומכופלת, להשׂביע את רצונו, כאילו התנהגתי אִתו בחוסר נימוס כרגע.
אגב, מזמן שהתחלתי לכתוב נראים לי המצבים האלה, כנראה דווקא משום שאני משתדל לתאר אותם בדיוק רב ככל האפשר, מרוחקים ושייכים לעבר. אני מתאר אותם וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי, והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל־כך, שהחלומות־בהקיץ הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי. אכן היו לי "מצבים" מזמן לזמן: המושגים שלי על היומיום, שבלאו הכי לא היו אלא חזרות מדוקלמות בפעם המי־יודע־איזו על מושגים התחלתיים בני שנים ועשרות שנים, התפרדו פתאום זה מזה ובבת־אחת גדלה הריקנות שבתודעה עד כדי כאב.
עכשיו זה חלף, עכשיו כבר אין לי המצבים האלה. כשאני כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה. כמו תמיד, אני עוסק כאן בספרות כשאני עצמי אובייקט של מכונת היזכרות וניסוח ונמצא מחוץ לה. ואני כותב את סיפורה של אִמי, ראשית, מפני שאני חושב שידוע לי עליה ועל מה שהביא למותה יותר מאשר לאיזה מראיין זר, שלא היה מתקשה מן הסתם לפתור את מקרה ההתאבדות המעניין הזה בעזרת טבלה של פשרי חלומות, דתית, פסיכולוגית או סוציולוגית; שנית, לתועלתי שלי עצמי, כי כשיש לי מה לעשות אני מתעורר לחיים; ולבסוף, מפני שאני רוצה להפוך את ההתאבדות הזאת, בדיוק כמו איזה מראיין שעומד מהצד אם כי בדרך אחרת, לסיפור של מקרה.
כל הנימוקים האלה שרירותיים לגמרי כמובן ואפשר להחליפם באחרים, שרירותיים אף הם. ובכן, היו רגעים קצרים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם - אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם.
כשבאתי ללוויה עוד מצאתי בארנק הכסף של אִמי קבלה על מסירת מכתב רשום ומספרה 432. ביום שישי בערב, לפני שהלכה הביתה ובלעה את הגלולות, עוד שלחה אליי לפרנקפורט מכתב רשום עם העתק של צוואה (אבל למה גם דואר מהיר?). ביום שני באתי למשרד הדואר ההוא כדי לטלפן. זה היה יומיים וחצי אחרי מותה וראיתי שלפני הפקיד מונח הגליל הצהוב של תוויות המכתבים הרשומים: בינתיים נשלחו עוד תשעה מכתבים רשומים. המספר הבא היה כעת 442, והתמונה הזאת דמתה כל־כך למספר שהיה בראשי, עד שבמבט ראשון התבלבלתי ולרגע נראה הכול בעיניי כאילו לא היה. הלהיטות לספר זאת למישהו ממש עשתה לי מצב רוח טוב. היה יום בהיר כל־כך, שלג, אכלנו מרק בקר עם כופתאות כבד; "הכול התחיל בכך ש...": אם תפתח ככה את סיפורך, הכול יישמע בדוי, לא תסחט מהקורא או השומע רגש השתתפות אישי אלא פשוט תַרצה לפניו סיפור שכולו מצוץ מן האצבע.
ובכן, הכול התחיל בכך שאִמי נולדה לפני יותר מחמישים שנה באותו מקום שבו גם מתה אחר־כך. כל השטח שניתן לניצול בסביבה היה שייך אז לכנסייה או לבעלי קרקעות מן האצולה; חלק הוחכר לתושבים, רובם בעלי מלאכה ואיכרים זעירים. הדלות ששררה בכול הייתה גדולה כל־כך, שמעטים מאוד היו בעלי מקרקעין. למעשה, עדיין התקיימו התנאים שהיו לפני 1848, רק הצמיתות הרשמית בוטלה.[2] סבי - הוא עדיין חי והוא בן שמונים ושש כיום - היה נגר, ובעזרת אשתו גם עיבד כמה חלקות שדה ומרעה קטנות והיה משלם בעבורן דמי חכירה שנתיים. מוצאו מסלובניה והוא נולד לזוג לא נשוי, כמו רוב ילדי האיכרים הזעירים באותם ימים, שגם אחרי שבגרו, לא היו להם אמצעים להינשא וגם לא מקום לקיים בו חיי נישואים. אִמו, לפחות, הייתה בת של איכר אמיד ואביו גר שם בתור משרת רק מפני שנחשב בעיני האיכר ל"מוליד". כך ירשה אִמו די כסף לקנות משק קטן.
אחרי דורות של משרתים חסרי־כול שבתעודות הטבילה שלהם חסרו פרטים, שנולדו בחדרונים זרים ולא היה להם דבר להוריש שכן רכושם היחיד, חליפת החג, הורד עמם על גופם לקבר - אחרי דורות רבים היה אפוא סבי הראשון שגדל בסביבה שיכול להרגיש בה באמת בבית, בלי לשלם מכסת עבודה יומית רק בשביל שייתנו לו להישאר.
להגנת עיקרי היסוד של הכלכלה בעולם המערבי נכתב לא מזמן במדור הכלכלה של אחד העיתונים, שרכוש הוא "חירות מוּחפּצת". לגבי סבי באותם ימים, בתור בעל־רכוש ראשון - רכוש במקרקעין, על כל פנים - בשוּרה ארוכה של חסרי רכוש, כלומר גם חסרי כוח, אולי זה עוד היה נכון באמת: הידיעה שיש לך רכוש משלך הייתה משחררת כל־כך עד שפתאום, אחרי דורות שלא ידעו רצון מהו, יכול היה לקום רצון: הרצון להיות חופשי יותר, ולכך הייתה, בלי ספק בצדק מבחינתו של הסב במצבו, משמעות אחת ויחידה: הגדלת הרכוש. ואמנם הרכוש ההתחלתי היה דל כל־כך שרק בשביל לקיימו נחוץ היה להשקיע את כל כוח העבודה. באופן זה נשארה לשאפתנים שבבעלי הרכוש רק אפשרות אחת: לחסוך.
ובכן סבי חסך, עד שבאינפלציה של שנות העשרים הפסיד את חסכונותיו. אחר־כך התחיל שוב לחסוך. לא רק על־ידי אגירת הכספים העודפים, אלא בעיקר על־ידי דיכוי צרכיו שלו עצמו ואכיפת הסגפנות האיומה הזאת גם על ילדיו. אִשתו, בתור אישה, ממילא לא נולדה אפילו לחלום על משהו אחר.
הוא חסך וחסך עד שיבוא הזמן לדאוג שהילדים יהיו מסודרים, יתחתנו או יתבססו בעבודה. המחשבה להשתמש בחסכונות עוד קודם לכן בשביל לאפשר להם לקנות השכלה, מחשבה כזאת, בייחוד במה שנוגע לבִתו, כלל לא יכלה, מטבע הדברים, לעלות על דעתו. ואפילו בבנים עוד היו הסיוטים בני מאות השנים, סיוטים של עניים מרודים שבכל מקום הם בניכר, היו חרותים עמוק כל־כך, עד שאחד מהם, אשר התקבל ללימודים בחינם בגימנסיה, במקרה יותר מאשר לפי תכנית, לא החזיק מעמד בסביבה הזרה ולאחר ימים מעטים קם והלך בלילה את ארבעים הקילומטרים מעיר המחוז הביתה, ולפני הבית - יום שבת היה, היום שבו נוהגים לנקות את הבית והחצר - התחיל מייד לטאטא את החצר בלי להוציא מילה: שהרי הרעש של המטאטא בדמדומי השחר היה סימן מספיק. אחר־כך היה נגר מוצלח מאוד, וגם מרוצה.
הוא ואחיו הבכור נהרגו כעבור זמן קצר במלחמת העולם השנייה. בינתיים המשיך האב לחסוך והפסיד שוב את חסכונותיו באבטלה של שנות השלושים. הוא חסך, כלומר לא שתה ולא עישן, וכמעט לא שיחק. המשחק היחיד שהרשה לעצמו היה משחק הקלפים של יום ראשון, אבל גם הכסף שזכה בו במשחק - ומשחקו היה שקול כל־כך שכמעט תמיד זכה - נועד לחיסכון, לכל היותר השליך ממנו מטבע לילדיו. אחרי המלחמה שוב התחיל לחסוך, וגם כיום, כשהוא גמלאי של המדינה, לא חדל.
הבן שנשאר בחיים, נגר אוּמן שמעסיק לא פחות מעשרים פועלים, כבר אינו צריך לחסוך: הוא משקיע. כלומר, "מותר" לו לשתות ולשחק, ואפילו ראוי שיעשה זאת. בניגוד לאביו, שכל החיים שלו היה מחוסר שפה, שהדיר את עצמו מכל דבר, הוא לפחות מצא בשתייה ובמשחק מעין שפה, אם כי אין הוא משתמש בה אלא כדי לייצג, כחבר המועצה המקומית, מפלגה קטנה ושכוּחה השוגה בהזיות על עתיד גדול שייבנה מֵעבָר גדול.[3]
להיוולד אישה בנסיבות האלה היה מראש קטלני. אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסייה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה.
שום אפשרויות, הכול קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות, ואז בפעם הראשונה ביטוי הפנים הזר, המאופק, שהוא כבר שוב תחילתה של פשיטת רגל. הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימתְ להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לךְ ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר־כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש. הרי כבר במשחק ילדוּת שהילדוֹת באותו אזור הרבו לשחק בו נקראו התחנות כך: עייפה / תשושה / חולה / גוססת / מתה.
אִמי הייתה הרביעית מתוך חמישה ילדים. בבית הספר היא הייתה תלמידה טובה, המורים כתבו לה תעודות מעולות, שיבחו בעיקר את הכתיבה התמה, והנה גם שנות בית הספר כבר עברו. הלימודים לא היו אלא משחק ילדים, בת שסיימה את חינוך החובה שלה והגיעה לגיל הבגרות, לא היה לה עוד צורך בהם. מעתה היו הנשים מתרגלות בבית לביתיוּת הצפויה להן.
אין פחדים, מלבד הפחד המוּלד הטבעי מפני החושך והסערה. אין שינויים מלבד המעבר מחום לקור, מרטיבות ליובש, מנוֹחוּת לאי־נוֹחוּת.
הזמן חלף בין חגי הכנסייה, סטירות לחי על יציאה בסתר לאולם ריקודים, קנאה באחים, שמחת השירה במקהלה. כל מה שהתרחש בעולם חוץ מזה היה חידה; עיתונים לא קראו מלבד עיתון יום ראשון של הכנסייה המקומית, ובו קראו רק את הרומן בהמשכים.
ימי ראשון: בשר הבקר המבושל ברוטב חזרת, משחק הקלפים, הנוכחות הכנועה של הנשים היושבות במקומותיהן. תצלום משפחתי עם מקלט הרדיו הראשון.
אִמי הייתה קצת חצופה מטבעה. בצילומים רואים אותה משעינה את ידיה על מותניה או כורכת את זרועה סביב כתפו של האח הצעיר. תמיד צוחקת ונדמה שאינה יכולה אחרת.
גשם - שמש, בחוץ - בִּפנים: רגשותיה של האישה היו תלויים מאוד במזג האוויר, כי "החוץ" הצטמצם כמעט תמיד לחצר ואילו "הפְּנים" היה בלי יוצא מהכלל הבית שלה בלי חדר משלה.
האקלים באזור הזה הפכפך מאוד: החורף קר והקיץ הביל וחם, אבל עם שקיעת השמש, או אפילו בצלו של עץ, הייתה אוחזת אותך צמרמורת קלה. יורד הרבה גשם, לעתים קרובות כבר בתחילת ספטמבר יש ערפל לח מבוקר עד ערב לפני החלונות הקטנים מדי (גם בבנייה של היום אין הם גדולים בהרבה); טיפות מים על חבלי הכביסה, קרפדות מקפצות לך על הדרך בחשיכה, יתושים, חרקים, פרפרי לילה אפילו ביום, תולעים וטחביות מתחת לכל קורה בצריף העץ: באֵלֶה היית צריך להיות תלוי, שהרי משהו אחר לא היה. לעתים רחוקות לא היו לך שום משאלות והיית מאושר איכשהו, לרוב לא היו לך שום משאלות והיית אומלל קצת.
אי־אפשר להשוות לצורת חיים אחרת: האם גם צורך כבר לא היה?
זה התחיל בכך שאִמי התאוותה פתאום למשהו: היא רצתה ללמוד. כי כשהייתה ילדה ולמדה, הרגישה משהו מעצמה. כמו שאדם אומר: "אני מרגיש את עצמי". בפעם הראשונה הייתה לה איזו משאלה, והיא גם אמרה אותה בקול, שוב ושוב, עד שהייתה המשאלה הזאת לאידיאה פיקס. אִמי מספרת שהייתה "מנדנדת" לסבא שירשו לה ללמוד משהו. אבל זה לא בא בחשבון: נפנוף ביד וחסל - לא יעלה על הדעת.
עם זאת, האנשים שם רחשו כבוד לעובדות מוגמרות: היריון, מלחמה, המדינה, מנהגים ומוות. כשאִמי פשוט הסתלקה מהבית, בגיל חמש־עשרה או שש־עשרה, ולמדה בישול במלון "על שפת האגם", הניח לה סבא לעשות כרצונה, הרי ממילא כבר עזבה את הבית; חוץ מזה, בבישול לא היה הרבה מה ללמוד.
אבל כבר לא הייתה לה אפשרות אחרת: היא שטפה כלים, הייתה חדרנית, עוזרת לטבחית, טבחית ראשית. "לאכול יאכלו תמיד." בתצלומים פנים סמוקות, לחיים קורנות, זרועה משולבת בזרוען של חברות מבוישות ורציניות שגררה אחריה; עליצות בוטחת בעצמה: "לי כבר לא יוכל לקרות שום דבר!"; השתוקקות גלויה, נלהבת לחיי חברה.
החיים בעיר: שמלות קצרות ("סמרטוטים"), נעלי עקב, תספורת גלית, עגילים, שמחת חיים חסרת דאגה. אפילו נסיעה לחוץ לארץ! כשהייתה חדרנית ביער השחור היו לה הרבה מעריצים, היא דחתה את כולם! יוצאים, מבלים, רוקדים, עושים חיים: כך היה אפשר לחפות על הפחד מפני המיניוּת; "אף אחד גם לא מצא חן בעיניי." עובדים, נהנים, כבד על הלב, קל על הלב, להיטלר היה קול נעים ברדיו.
הגעגועים הביתה אל אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם שום דבר: שוב במלון "על שפת האגם", "עכשיו אני כבר מנהלת חשבונות", מכתבי המלצה: "העלמה... הצטיינה... כעובדת זריזה וקלת תפיסה. חריצותה, אופיה הפתוח והעליז מקשים עלינו את... היא עוזבת את מוסדנו מרצונה החופשי." שיט בסירות, ריקודים עד אור הבוקר, שום עייפות.
ב־10 באפריל 1938: ה"כן!" לגרמניה.[4] "בשעה 16:15, אחרי מסע ניצחון ברחובות קלאגנפוּרט, נכנס הפיהרר לצלילי מארש בַּאדֶנוויילֶר. לצהלת ההמונים לא היה גבול. באגם וֶרתֶר, שכבר הפשיר לגמרי, השתקפו אלפי דגלי צלב־הקרס של בתי המרפא והנופש. מטוסי הרייך הישן והאווירונים שלנו התחרו בטיסתם עם העננים."
במודעות בעיתונים הוצעו תגים למשאל העם ודגלונים ממֶשי או גם רק מנייר. קבוצות הכדורגל נפרדו בסופי המשחקים בקריאת החובה: "זיג הייל!" בלוחיות הרישוי של המכוניות הוחלפה האות A באות D.[5] ברדיו: ב־6:15 פקודת היום, ב־6:35 סיסמת היום, ב־6:40 התעמלות, ב־20:00 קונצרט מיצירות ריכרד ואגנר, עד חצות בידור וריקודים מתחנת השידור של הרייך בקניגסברג.
"כך צריך להיראות פתק ההצבעה שלך ב־10 באפריל: את העיגול הגדול יותר שמתחת למילה כן יש לסמן בצלב בקווים חזקים."
גנבים ששוחררו זה עתה מהכלא וחזרו לסורם הרשיעו את עצמם במו פיהם בטענה שאת המוצרים החשודים קנו בחנויות כל־בו מסוימות, חנויות שבינתיים, כיוון שהיו שייכות ליהודים, כבר לא היו קיימות בכלל.
הפגנות, תהלוכות לפידים ועצרות חגיגיות; בניינים שנקבעו בהם סמלים לאומיים חדשים קיבלו חזיתות והצדיעו. היערות וראשי ההרים התקשטו.[6] לאוכלוסייה הכפרית הוצגו האירועים ההיסטוריים כהצגה של הטבע.
"היינו נרגשים, בהחלט," סיפרה האֵם. בפעם הראשונה היו חוויות משותפות. אפילו השעמום של ימי החול נמלא אווירה של ימי חג, "עד לשעות הלילה המאוחרות." סוף־סוף התגלה שכל מה שעד כה היה בלתי־נתפש וזר שייך להקשר גדול: נקבעה זיקה בין הדברים, ואפילו העבודה המוכנית הלא נעימה קיבלה משמעות, כמו חגיגה. כשהבנאדם עבד וראה בעיני רוחו שאת התנועות שהוא עושה עושים גם המוני אנשים אחרים, עלו התנועות שלו מדרגה: היה להן מקצב ספורטיבי. - וכך לבשו החיים צורה שחשת מוגן בה ואף־על־פי כן חופשי.
המקצב היה לקיומי, טִקסי. "טובת הכלל קודמת לטובת הפרט, רצון הכלל קודם לרצון הפרט". כך היית בכל מקום בבית, לא היו עוד געגועים הביתה. על גב התצלומים היו הרבה כתובות, לראשונה נקנָה (או ניתן במתנה?) פנקס כיס. כל־כך הרבה אנשים היו פתאום מכרים שלך וכל־כך הרבה דברים קרו, שהיית עלול לשכוח משהו. תמיד היא ביקשה להיות גאה במשהו; ועכשיו, כיוון שכל מה שהבנאדם עשה היה חשוב איכשהו, באמת הייתה גאה, לא במשהו מסוים, גאה באופן כללי, זו הייתה גישה, וביטוי לתחושה שהיא השיגה סוף־סוף: שהיא חיה. ועל הגאווה הלא־מוגדרת הזאת לא רצתה לוותר עוד.
בפוליטיקה לא היה לה עניין גם עכשיו. מה שהתרחש בהבלטה כזאת לנגד עיניה היה בשבילה משהו אחר לגמרי - נשף מסיכות, יומן השבוע של UFA, [7] חג כנסייה חילוני. "פוליטיקה" הרי הייתה משהו לא־מוחשי, מופשט, כלומר לא נשף מסיכות, לא ריקוד במעגל, לא תזמורת במדים, בכל אופן לא שום דבר שהופך להיות נראה לעין. - בכל אשר הסתכלת הוד והדר, ו"פוליטיקה"? מילה שלא אמרה כלום, כי כבר בספרי הלימוד תקעו לך אותה לראש, כמו את כל המושגים הפוליטיים, בלי שום קשר למשהו ממשי, מציאותי - רק מונח לשינון ותו לא. ואם המחישו אותו, כי אז בסמלים שהאדם נעדר מהם: הדיכוי ככבלים או כעקב של מגף, החופש כפסגת הר, מערכת הכלכלה כארובת בית חרושת שמעלה עשן מרגיע או כשריקה שמציינת את גמר יום העבודה, והמערכת החברתית כסולם דרגות יורד: "קיסר - מלך - אציל / אזרח - איכר - אורג/ נגר - קבצן - קברן": את המשחק הזה, דרך אגב, היה אפשר לשחק בשלמותו רק במשפחות מרובות הילדים של האיכרים, הנגרים והאורגים.
התקופה הזאת סייעה לאִמי לצאת מתוך עצמה ולהיות עצמאית. היא נהייתה נוכחת וכבר לא פחדה מפני מגע: כובעה הקטן מוסט הצִדה כי בחור אחד אימץ את ראשה אל ראשו, אבל היא, מרוצה מעצמה, רק צחקה אל המצלמה. (הבדיה, שתצלומים יכולים בכלל "לומר" משהו כזה. אבל האם לא כל ניסוח, גם של משהו שקרה באמת, הוא פחות או יותר בדיוני? פחות, אם מסתפקים בדיווח בלבד; יותר, ככל שמנסים לדייק בניסוח? ואולי ככל שאנחנו מרבים לבדות כן גדל גם העניין שסיפורנו מעורר בזולת, כי אנשים נוטים להזדהות עם ניסוחים יותר מאשר עם עובדות מדוּוחות גרידא? - האם זה מקור הצורך בשירה? "התנשפות על שפת הנהר" - ניסוח אצל תומס ברנארד.)
המלחמה, שורה של הודעות ניצחון משודרות בליווי מוזיקה רועמת מתוך העיגול המחופה בד של רמקולי "מַקלטי־העם"[8] המגיהים אור מסתורי בפינות האפלות של ישו הצלוב שבבתים - המלחמה עוד חיזקה אצל האנשים את המודעות העצמית בכך ש"הגדילה את אי־הוודאות הכללית של הנסיבות" (קרל פון קלאוֹזֶביץ) והפכה את מה שהיה קודם לכן מובן מאליו, עניין של יומיום, לפרי המקרה המרתק. בשביל אִמי לא הייתה המלחמה סיוט בלהות מאותם סיוטים של שנות הילדות המוקדמות שמשפיעים על עיצוב עולם הרגישוּת של השנים הבאות כפי שהייתה עתידה להיות בשבילי, כי אם בראש ובראשונה חוויה של עולם מופלא, עולם שעד כה היו רואים לכל היותר בעלוני הפרסומת לתיירים. תחושה חדשה של מרחקים, של מה שהיה פעם, כשהיה שלום, ובעיקר, תחושה חדשה של הזולת, של בני אדם שבנסיבות רגילות לא מילאו אלא תפקידים שוליים של מכרים מזדמנים, בני זוג בריקוד, עמיתים לעבודה, ועכשיו נהיו אנשים בעלי ייחוד. בפעם הראשונה גם תחושה משפחתית: "אח יקר...! אני מסתכלת במפה, במקומות שאולי אתה נמצא בהם עכשיו... אחותך..."
וכך האהבה הראשונה: לחבר מפלגה גרמני, בחייו האזרחיים פקיד בנק ואילו כעת, כשַלם בצבא, היה בו משהו קצת מיוחד - וכעבור זמן קצר כבר הייתה גם מעוברת. הוא היה נשוי והיא אהבה אותו, מאוד, הקשיבה לכל מה שאמר לה. היא הציגה אותו לפני ההורים, יצאה אִתו לטיולים בסביבה, אירחה לו לחברה בבדידות החיילים שלו.
"הוא נתן לי כל־כך הרבה תשומת־לב, וגם לא פחדתי ממנו כמו שפחדתי מגברים אחרים."
הוא היה המחליט והיא עשתה כדברו. פעם נתן לה במתנה בושם. הוא גם השאיל לה מקלט רדיו לחדרה וכעבור זמן שב ולקח אותו. "אז" הוא עוד היה קורא, והם קראו יחד ספר ששמו היה "ליד האח". בטיול באחו הררי, כשרצו קצת במורד, נפלטה לאִמי נפיחה ואבי נזף בה. כשהמשיכו ללכת תקע אבי עצמו נוד והשתעל קלות. כשסיפרה לי זאת באחד הימים התכווצה כולה וגיחכה בשמחה לאיד אבל גם ברגשי אשם, שהרי יצא שהיא השמיצה את אהבתה האחת והיחידה. אותה עצמה שעשע הדבר שהיא אהבה מישהו פעם, ועוד איש כזה דווקא. הוא היה נמוך ממנה, קשיש ממנה בהרבה שנים, כמעט קירח, היא הלכה לצדו בנעליים שטוחות, מחליפה כל הזמן בין רגל ימין לרגל שמאל כדי להתאים את צעדיה לצעדיו, זרועה שלובה בזרוע סרבנית ונשמטת ממנה שוב ושוב: זוג לא־תואם, מגוחך - ובכל זאת, עשרים שנה אחר־כך היא עוד נכספה לשוב ולמצוא בתוכה את היכולת להרגיש כלפי מישהו משהו דומה למה שהרגישה פעם כלפי הטיפוס הזה של פקיד בנק אחרי כמה גינוני חיזור עלובים. אבל כבר לא היה מישהו אחר. נסיבות החיים חינכו אותה לרגש אהבה שמושאו נקבע בהכרח אחת ולתמיד ולא היה לו לא תחליף ולא ממלא־מקום.
אחרי בחינות הבגרות ראיתי את אבי בפעם הראשונה: לפני מועד הפגישה הוא בא לקראתי במקרה ברחוב, פיסת נייר מקופלת לו על האף צרוב השמש, בסנדלים, כלב קוֹלי קשור ברצועה. אחר־כך נפגש עם אהובתו לשעבר בבית קפה קטן בכפר הולדתה, אִמי הייתה נרגשת, אבי אובד עצות; אני עמדתי רחוק מהם ליד תיבת המוזיקה ולחצתי על "Devil in Disguise" של אלביס פרסלי. לבעלה של אִמי כבר גונבה השמועה על כל זה, אבל הוא רק שלח בתור סימן את הבן הצעיר לבית הקפה, שם קנה לו הילד גלידה ואחר־כך נשאר לעמוד ליד האם והאיש הזר והיה שואל אותה מפעם לפעם באותן המילים עצמן, מתי היא כבר הולכת הביתה. אבי הרכיב מסגרת עם עדשות של משקפי שמש על המשקפיים האחרים, אמר מזמן לזמן משהו לכלב, רצה כבר לשלם "בינתיים". "לא, אני מזמין אותךְ," אמר כשגם אִמי הוציאה את ארנקה מהתיק. מטיול החופשה שלנו שלחנו לה גלוית נוף משותפת. בכל מקום שהתאכסנו היה מפיץ שאני בנו, כי בשום פנים לא רצה שיחשבו אותנו להומוסקסואלים (סעיף 175[9]). החיים אכזבו אותו, בדידותו הלכה וגדלה. "מיום שאני מכיר את בני האדם אני אוהב את החיות," אמר, לא לגמרי ברצינות, כמובן.
זמן קצר לפני הלידה נישאה אִמי לסמל מהצבא הגרמני ש"העריץ" אותה מזמן וגם לא היה אכפת לו שעומד להיוולד לה ילד ממישהו אחר. "או זאת או אף אחת!" חשב במבט ראשון ומייד התערב עם חבריו שיקבל אותה, כלומר, שהיא תיקח אותו. היא תיעבה אותו, אבל שידלו אותה בדיבורים על המודעות לחובה (לתת לילד אבא). בפעם הראשונה היא הניחה שיפחידו אותה, עכשיו צחקה קצת פחות מקודם. חוץ מזה התרשמה מזה שמישהו תקע לו לראש דווקא אותה.
"חשבתי שבלאו הכי ייפול במלחמה," סיפרה. "אבל אחר־כך בכל זאת התחלתי פתאום לדאוג לו."
על כל פנים כעת הייתה זכאית להלוואה שניתנה לנשים נשואות. היא נסעה עם הילד לברלין, אל הורי בעלה. באין ברֵרה הם קיבלו אותם. הפּצצות הראשונות כבר נפלו, היא נסעה חזרה, הסיפור המוכּר, והיא שבה לצחוק. לעתים קרובות הייתה צוחקת וצורחת בבת־אחת ומבהילה את האנשים.
את הבעל שכחה, היא הייתה מאמצת אליה את הילד עד שפרץ בבכי וזחל למצוא לו מחבוא בבית זה שיושביו, מבולבלים והמומים, נמנעו מלהביט זה בזה אחרי מותם של האחים. זהו, כבר לא יקרה יותר שום דבר? ייתכן שזה הכול? מיסות לעילוי נשמה, מחלות הילדים, וילונות מוגפים, היא מתכתבת עם מכרות ותיקות מן הימים חסרי הדאגה, עוזרת במטבח, בשדה, משם היא מסתלקת שוב ושוב כדי להניח את הילד בצל. אחר־כך הצפירות של אזעקות אמת, עכשיו כבר גם בכפרים, התושבים רצים למערות שנועדו לשמש כמקלטים, בכפר יש מכתש הפּצצה הראשון, שהיה לימים לפינת משחקים ובור פסולת.
דווקא הימים הבהירים והצלולים היו לימי בלהות, והסביבה, שבמגע היומיומי המיוזע עמה כל החיים, הופרשה החוצה מביעותי הילדוּת ונעשתה מוּכּרת ומורגלת, שוב רחשה בנפשם של האנשים כחזיון רפאים בלתי־נתפש.
אִמי עמדה מהצד בכל ההתרחשויות האלה, כפעורת פה. היא לא נתפשה לבהלה, לכל היותר, כשנדבקה מהפחד הכללי הייתה מתפרצת בצחוק קצר, כי בו בזמן בוֹשה בגוף המכריז כך פתאום בלי מעצורים על עצמאותו. "את לא מתביישת?" או "תתביישי לך!" - זה היה הקו המנחה שהסובבים הציגו כל הזמן לילדה כבר בקטנותה ובעיקר בשנות ההתבגרות. בכלל, מתן ביטוי לייחוד הנשי בחיים נחשב על פי ההיגיון הקתולי־כפרי כחוצפה וכחוסר שליטה עצמית; היו מביטים בעין עקומה, מביטים ומביטים, עד שהבוּשה שוב לא הייתה חיקוי משעשע, כי אם כבר הבריחה לגמרי, מבפנים, את התחושות הכי בסיסיות. "הסמקה נשית" אפילו בזמן שמחה, כי אותה שמחה ראוי היה להתבייש בה. ברגע של עצב, לא חיוורון היה מכסה את הפנים כי אם אודם, ובמקום דמעות פרצה זיעה.
בעיר כבר האמינה אִמי שמצאה צורת חיים פחות או יותר מתאימה לה, בכל אופן היא הרגישה בה בנוח. והנה כעת היא שמה לב שצורת החיים של האחרים, על־ידי פסילת כל אפשרות אחרת, מעמידה את עצמה כאמת המידה היחידה גם לתוכן חיים שמביא אושר. כשהייתה מדברת על עצמה ומרחיבה מעֵבר למשפט של דיווח, מייד היו משתיקים אותה במבט.
שמחת חיים, צעד ריקוד בשעת העבודה, פיזום נעימה של שיר באופנה - כל אלה היו שיגעונות מטופשים, ועד מהרה, כיוון שאיש לא התייחס לזה והיא נשארה בכך לבדה, גם היא עצמה חשבה כך. האחרים חיו את חייהם כאילו הם גם נותנים דוגמה: מיעטו באכילה כדי לתת דוגמה, שתקו איש בנוכחות רעהו כדי לתת דוגמה, הלכו להתוודות רק בשביל להזכיר לנשארים בבית את חטאיהם.
כך הרעיבו אותה. כל ניסיון פעוט להסביר לְמה היא מתכוונת לא היה אלא התחצפות. נכון, היא הרגישה חופשייה - אבל עם החופש הזה לא היה אפשר לעשות כלום. האחרים היו אמנם ילדים, אבל דווקא במבט המעניש הזה של ילדים היה כדי לדכא.
זמן קצר אחרי תום המלחמה נזכרה אמי בַּבעל, ואף־על־פי שאיש לא קרא לה, היא נסעה שוב לברלין. גם הבעל שכח שפעם הוא התערב שהיא תהיה שלו, וחי עכשיו עם חבֵרה, הרי הייתה אז מלחמה. אבל היא הביאה אִתה את הילד והשניים נשמעו בלי חשק לצו החובה.
דיירי משנה בחדר גדול ברובע פּאנקוֹ בברלין,[10] הבעל עבד כנהג חשמלית ושתה, עבד ככרטיסן בחשמלית ושתה, עבד כאופה ושתה, האישה, כעת כבר עם הילד השני, הלכה שוב ושוב אל המעסיק וביקשה שייתן לו עוד הזדמנות אחת, הסיפור המוּכּר.
בחיי המצוקה האלה איבדה אִמי את לחיי האיכרים האדומות והעגולות שלה והייתה לאישה אלגנטית. היא זקפה את ראשה וסיגלה לעצמה הליכה נאה. היא הגיעה עד כדי כך שיכלה ללבוש כל בגד והוא הלם אותה. לא היה עליה לעטוף את כתפיה בפרוות שועל. כשהבעל היה מתפכח משיכרונו ונטפל אליה ורומז לה שהוא אוהב אותה, חייכה אליו בחמלה קשוחה. שום דבר כבר לא יכול לפגוע בה.
הם הרבו לצאת והיו זוג נאה. כשהיה שתוי, נעשה "חוצפן" והיה עליה "להראות לו". ואז הוא היה מכה אותה, כי מי היא שתגיד לו מה לעשות, הרי הוא זה שמביא את הכסף הביתה.
בלי ידיעתו עשתה לעצמה הפלה באמצעות מסרגה.
זמן־מה הוא גר אצל הוריו ואחר־כך נשלח אליה בחזרה. זיכרונות ילדות: הלחם הטרי שהיה מביא לפעמים הביתה, הפּוּמפֶּרניקלים השחורים, השמנים, שהחדר הקודר לבלב סביבם, מילות השבח של אִמי.
בזיכרונות האלה יש בכלל יותר חפצים מאנשים, סביבון רוקד ברחוב שומם של הריסות, פתיתי שיבולת שועל על כפית, עיסת תמחוי אפורה בקערת פח עם תווית סימון רוסית, ומן האנשים רק פרטים: שערות, הלחיים, צלקות מסוקסות על האצבעות - לאִמי הייתה באצבע, מימי ילדותה, צלקת נפוחה, ובגבשושית הקשה הזאת הייתי נאחז בשעת ההליכה לצִדה.
ובכן לא יצא ממנה כלום, גם כבר לא היה יכול לצאת ממנה שום דבר, את זה אפילו לא היה נחוץ לנבא לה. היא כבר הייתה אומרת: "אז, בתקופה שלי," אף שעוד לא מלאו לה אפילו שלושים. עד עכשיו לא "קיבלה" שום דבר, עכשיו נעשו תנאי החיים דחוקים כל־כך, שבפעם הראשונה היא "קיבלה שׂכל", הייתה מוכרחה. היא התחילה לנהוג בתבונה בלי להבין שום דבר.
לפני זה כבר התחיל משהו מבשיל בראשה והיא אפילו ניסתה, ככל שניתן, לחיות על פיו - ואז: "אולי תהיי נבונה סוף־סוף!" - רפלקס התבונה - "בסדר, הרי לא אמרתי כלום."
ובכן הקצו לה את מקומה וגם היא עצמה למדה להקצות לאנשים ולחפצים את מקומם, אם כי כמעט לא היה כאן מה ללמוד: האנשים - בעל שאי־אפשר לדבר אִתו וילדים שעדיין אי־אפשר לדבר אִתם - כמעט לא נחשבו, והחפצים ממילא היו מצויים, רובם ככולם, רק בכמויות קטנות מאוד - כך נאלצה להיות קטנונית וחסכונית. את נעלי יום ראשון אסור היה לנעול בימי החול, את הבגד המיועד ליציאה היה צריך לתלות בבית מייד על הקולב, סל הקניות הוא לא משחק! הלחם החם רק בשביל מחר. (אפילו השעון שהייתי עתיד לקבל לכבוד הקונפירמציה נלקח והושם מאחורי מנעול מייד אחרי הטקס.)
מתוך חוסר אונים סיגלה לה שליטה עצמית ובכך המאיסה את עצמה על עצמה. היא נעשתה נוחה להיפגע והסתירה זאת בארשת מכובדת, מפוחדת, מאומצת מדי, שעם העלבון הקל ביותר היה מציץ ממנה בבהלה פרצוף חסר מגן. היה קל מאוד להשפיל אותה.
בדומה לאביה חשבה שאין היא יכולה עוד להרשות לעצמה שום דבר, ובכל זאת ביקשה מהילדים בצחוק מבויש שירשו לה ללקק אִתם איזה ממתק מזמן לזמן.
השכנים חיבבו אותה והתפעלו ממנה כי הייתה חברותית ואוהבת שירה מטבעה כדרך האוסטרים, בנאדם בלי חוכמות, לא קוֹקֶטית ומלאכותית כאנשי הערים הגדולות, לא היה מה לרנן אחריה. גם עם הרוסים היא הסתדרה, שכן יכלה לדבר אִתם סלובנית, והיא דיברה אִתם הרבה, פשוט השתמשה בכל המילים המשותפות שהכירה, זה שחרר אותה.
אבל מעולם לא התעורר בה חשק להרפתקת אהבים - עצם הרעיון עשה לה כבד על הלב, הבושה שתמיד הטיפו לה נהפכה בינתיים לבשר מבשרה. הרפתקה יכלה להצטייר בעיניה רק בצורה אחת: מישהו "רוצה משהו" ממנה. ומזה היא נרתעה, שהרי היא עצמה לא רצתה שום דבר מאיש. הגברים שלימים נהנתה להיות בחברתם היו "קבליירים", די היה לה בהרגשה הטובה שהרגישה במחיצתם, לרוך גדול מזה לא הייתה זקוקה. אם רק נמצא מישהו לדבר אִתו, נעשתה נינוחה וכמעט מאושרת. היא כבר לא הרשתה שיתקרבו אליה, כי זה היה צריך להיעשות באותה תשומת לב זהירה שפעם, בעבר, העניקה לה את התחושה שהיא אדם לעצמה - אבל בתשומת לב כזאת לא התנסתה עוד אלא בחלום.
היא נהייתה יצור ניטרלי, מימשה את עצמה בהתעסקויות היומיומיות.
היא לא הייתה בודדה, לכל היותר הרגישה שהיא חצי של משהו. אבל איש לא השלים אותה. "השלמנו כל־כך יפה זה את זה," הייתה אומרת על הימים שלה עם פקיד הבנק; זה היה כנראה אידיאל האהבה הנצחית שלה.
